החתולים שלנו
טוב. זה היה חייב להגיע מתישהו. אז ככה :
בהתחלה היה את מישמיש. או כמו שהוטרינר היה מכתב אותו במכתביו- "החתול מישמש".
מצאנו אותו ברחוב העבודה, אוכל ממכסה קוטג' של משפחת חתולים שחורים שלא ספרו אותו ממטר.
הוא גדל ממושמע ואוהב בית, קצת אנטיפט- אבל בתקופה ההיא- אהבתי אותם ככה… 
שנה אחר כך- מצאתי את ורבורג. הוא היה תקוע מתחת מכסה של בלוני גז, ליד מזגן חלוד ברחוב- ורבורג- וצווח עד לב השמיים. היה ברור ישר שמשהו לא בסדר איתו- איזשהו משהו מוטורי שכזה…אבל- אז, באותה תקופה בדיוק- אהבתי אותם- בדיוק ככה…
מישמיש לא היה ממש בשמיים- הוא הציק לורבורג הקטן- ( שבכנות- אכן דרש כאפות בתקופתו)
אבל עם הזמן התפתחה בינהם חברות אדוקה ואמיצה, עם קצת רמיזות ליחסי סמי סאדו מאזו- אבל צמד הנוכלים בהחלט היה בלתי ניתן להפרדה.
ורבורג התברר אכן כחתול מיוחד.
טיפש כמו כפית
– אבל מדבר. ברור ביותר. קצת עם ח'ית וע'ין גרוניות- משל היה מעדות המזרח
אבל- מדבר.
"אוכל, מים" ושניהם ביחד זה – "מהררררר"
אה. לאחרונה הוא גם בא ביציאה ל- "נורררררא חחחחם…".
ויובל כמעט נפל מהמיטה ,פעם, כשורבורג עמד עליו, נתן בו מבט בוחן ואז פלט בחשיבות ובקול גבוה :" ובככככן ???"
אסור לשכוח את קרוזו- החתול המסתלבט של הבניין. איזה בניין ? אני מניחה של כל הרחוב- את מי שתשאלו ברחוב מלצ'ט- הוא הוא- האכיל וגידל את קרוזו.
קרוזו הגיע כבר לגיל מופלג של סביבות ה-20
כבר התקשה להשתין בחדר המדרגות ליד הדלת שלי, כשרצה אוכל
אז הכנסתי אותו אלינו.
הוא חי כמו מלך שנה, ובסוף הלך לעולמו באותה צניעות אופיינית בה חי. יז"ב
כשקרוזו נפטר, פתאום היה קצת ריק.
משמיש , שהתרגל לרדת למטה מהמרפסת בגלל הריח של קרוזו
היה כבר יותר למטה מאשר בבית, ורבורג- שהתרגל להציק לקרוזו- הסתובב משועמם מפינה לפינה והציק לאוסף הבובות שלנו
אז יום אחד, הבאנו את שתיים.
למה "שתיים " ? כדי שורבורג יזכור שהוא מספר אחד !
שתיים השתולל בתוך קופסאת קרטון של זקנה אחת ליד הסנטר. אחותו התאומה ישבה בשקט- והוא רק טיפס על הקירות כל הזמן.
אז לקחתי אותו תמורת הבטחה לזקנה שאאכיל אותו טוב טוב .
נשבעת לכם, כשהתרחקתי והבטתי אחורה- היא לא היתה שם… הזקנה..
שתיים התרגל מהר מאוד לדיירי הבית הגדולים ממנו
והם , קצת בלחץ, התרגלו אליו בחזרה…
לשתיים מוזרויות משלו- כמובן
הוא אוהב להתחבא מאחורי וילונות ( אפילו שקופים- או קצרים)- ולכפכף את כל העובר ושב
אבל סה"כ- השלווה והשלום שוררים בין השלושה, ככה ביום יום.
ואז התחילו צפצופים מהדשא של השכן. שלושה ימים החזקתי- בסוף הייתי חיבת לראות מה נהיה. אולי חתול תקוע איפשהו ולא יכול לצאת ?
ושם הוא היה, בפינה, עם עיניים עצומות וחבל טבור, בלי פרווה ובלי מושג איפה הוא. שלושה ימים-עם פרעושים שיותר גדולים ממנו. מה- לא ננסה להציל ?
סיכויי ההישרדות נאמדו על 50%, ולילות חוסר השינה החלו
יובל רצה לקרוא לו ברווז- בגלל הצפצופים, אני רציתי לקרוא לו פופון- כמו פונפון
בסוף נהיה מזה
ברווז פופו- ונשאר…
הבקבוק הוכיח עצמו ככלי קיום הכרחי, וגם הרבה מאוד מגבות נייר חד פעמיות…
אבל הוא גדל והתפתח ממש ממש מהר, פקח עיניים, פיתח אופי, והפך ללץ ומתלוצץ תוך פחות מחודש…
ולמה נזכרתי בכל זה ? בגלל שאסי
אושיית הבלוגרול הידוע לשמצה. הוא דומה לורבורג כמו שתי טיפות מים-ויש לו יומולדת- אז רציתי שיכיר את קוראיו הנאמנים. מזל טוב- שאסי- וכל טוב.
